יום רביעי, 13 בספטמבר 2017
משל קצר על התשובה
היֹה היה אב מסור שמאד אהב את בנו. גם הבן החזיר אהבה לאביו.
פעם אחד, האב היה מוכרח לנסוע לרגל עסקיו ולהשאיר את הבן לבד בבית. לפני יציאתו, פנה האב לבנו ואמר: "בני היקר! אני מוכרח להשאיר אותך לבד בבית לזמן מה, אבל אני מבקש ממך, בכל לשון של בקשה, שלא תשחק בבית בכדור."
"כמובן, אבא!" ענה הבן, "אל תדאג, הכל יהיה בסדר בהיעדרך, ואני לא אשחק בכדור בבית."
אבל האב לא הסתפק בהבטחה הזאת והמשיך להסביר: "תראה, לפעמים כאשר משחקים בבית בכדור, הכדור יכול בטעות לעוף לכיוון החלון, ואז החלון ישבר. לכן אני עוד פעם מזהיר אותך, שלא תשכח את הבטחתך ולא תשחק בבית בכדור."
"כן, אבא" אמר הבן, " אני לא אשכח."האב נפרד מהבן ויצא מהבית.
הילד רץ לחלון כדי לנופף לאביו לשלום, ואז האב צעק לו עוד פעם: "אל תשכח את ההבטחה!"האב הלך והבן נשאר בבית לבדו.
בהתחלה הבן קרא ספר, אחר כך הוא שיחק בפאזל, אבל אחרי כמה זמן, נהיה לו מאד משעמם."מה עוד אפשר כבר לעשות, כשאתה לבד בבית?" חשב הילד המשועמם. |  |
ופתאום, הוא שמע דפיקה בדלת.
הילד רץ לדלת, הסתכל בחור וראה שזה החבר שלו, שגר בבית ממול. הילד מאד שמח ופתח את הדלת.
הילד היה בטוח שאבא מרשה להזמין חברים, הרי הוא לא אמר אחרת.
אבל הבעיה היא שהחבר הזה כלל לא היה ילד טוב. האמת היא שהוא היה ילד קנאי ורע לב. החבר הזה תמיד מאד קינא ביחסים היפים ששוררים בין האב והבן. וקינאתו הגיעה עד כדי כך שהוא החליט בכל מחיר להרוס את היחסים היפים האלו.
והוא חיכה להזדמנות.
באותו היום הוא ראה שהאב יוצא מן הבית, ושמע כיצד הוא מזהיר את בנו לא לשחק בכדור. מיד עלה במוחו רעיון זדוני.
עתה, כשהוא ישב בבית חבירו, הוא שאל בקול תמים: "במה נשחק עכשיו?"
הבן המסור ענה: "בוא נשחק בלגו".
החבר הסכים. הם שיחקו כמה זמן. אבל אז החבר אמר: "המשחק הזה משעמם! בא נשחק בכדור. אני יכול ללמד אותך משחק חדש, רוצה?"
"אני אולי הייתי רוצה, אבל אני לא יכול. אבא שלי לא מרשה לשחק בבית בכדור." ענה הבן.
"באמת ככה? בטח אם אבא שלך היה יודע, עד כמה משעמם לך, הוא היה מרשה לך לשחק קצת!" ניסה לפתות החבר.
" אני לא חושב ככה." אמר הבן בעצב.
"טוב, אם ככה, אז אני הולך!" אמר החבר ופנה ללכת לכיוון הדלת.
הבן נבהל מהאפשרות שהוא ישאר עוד פעם לבד, הוא נעמד ליד הדלת ואמר: "בבקשה, אל תלך!"
"אני אשאר רק אם תסכים לשחק לפחות כמה דקות בכדור. אני רק אראה לך את המשחק החדש!" אמר החבר.
"טוב, אבל רק כמה דקות!" נכנע הבן.
החבר מאד שמח והתחיל ללמד את המשחק החדש.
הוא חישב הכל כך שהבן יזרוק אליו את הכדור בשעה שהוא יעמוד עם הגב לחלון. ואז ברגע הכי גורלי הוא יזוז הצידה, הכדור יפגע בחלון והחלון ישבר.
ואכן זה בדיוק מה שהוא עשה...
החלון התנפץ לרסיסים.
הבן היה המום. הוא התחיל לבכות.
אבל החבר במקום לבקש סליחה, מיד רץ לדלת ויצא מן הבית.
והנה נשמעו צעדים מכיון חדר המדרגות. האב חזר הבייתה.
החבר לא הלך עדיין לביתו, הוא תיכנן, שברגע שהאב יכנס לביתו ויראה את החלון המנופץ, הוא יכנס, ומיד יתחיל להאשים את הבן. הוא רצה לומר לאב, שראה בעצמו איך הבן לקח את הכדור וזרק אותו בכוונה על החלון וניפצו.
הוא חשב, שהבן המבוהל יברח או יתחיל לצטדק, אבל הוא לא יתן
לו להתחמק מכעסו של האב.
הילד רץ לדלת, הסתכל בחור וראה שזה החבר שלו, שגר בבית ממול. הילד מאד שמח ופתח את הדלת.
הילד היה בטוח שאבא מרשה להזמין חברים, הרי הוא לא אמר אחרת.
אבל הבעיה היא שהחבר הזה כלל לא היה ילד טוב. האמת היא שהוא היה ילד קנאי ורע לב. החבר הזה תמיד מאד קינא ביחסים היפים ששוררים בין האב והבן. וקינאתו הגיעה עד כדי כך שהוא החליט בכל מחיר להרוס את היחסים היפים האלו.
והוא חיכה להזדמנות.
באותו היום הוא ראה שהאב יוצא מן הבית, ושמע כיצד הוא מזהיר את בנו לא לשחק בכדור. מיד עלה במוחו רעיון זדוני.
עתה, כשהוא ישב בבית חבירו, הוא שאל בקול תמים: "במה נשחק עכשיו?"
הבן המסור ענה: "בוא נשחק בלגו".
החבר הסכים. הם שיחקו כמה זמן. אבל אז החבר אמר: "המשחק הזה משעמם! בא נשחק בכדור. אני יכול ללמד אותך משחק חדש, רוצה?"
"אני אולי הייתי רוצה, אבל אני לא יכול. אבא שלי לא מרשה לשחק בבית בכדור." ענה הבן.
"באמת ככה? בטח אם אבא שלך היה יודע, עד כמה משעמם לך, הוא היה מרשה לך לשחק קצת!" ניסה לפתות החבר.
" אני לא חושב ככה." אמר הבן בעצב.
"טוב, אם ככה, אז אני הולך!" אמר החבר ופנה ללכת לכיוון הדלת.
הבן נבהל מהאפשרות שהוא ישאר עוד פעם לבד, הוא נעמד ליד הדלת ואמר: "בבקשה, אל תלך!"
"אני אשאר רק אם תסכים לשחק לפחות כמה דקות בכדור. אני רק אראה לך את המשחק החדש!" אמר החבר.
"טוב, אבל רק כמה דקות!" נכנע הבן.
החבר מאד שמח והתחיל ללמד את המשחק החדש.
הוא חישב הכל כך שהבן יזרוק אליו את הכדור בשעה שהוא יעמוד עם הגב לחלון. ואז ברגע הכי גורלי הוא יזוז הצידה, הכדור יפגע בחלון והחלון ישבר.
ואכן זה בדיוק מה שהוא עשה...
החלון התנפץ לרסיסים.
הבן היה המום. הוא התחיל לבכות.
אבל החבר במקום לבקש סליחה, מיד רץ לדלת ויצא מן הבית.
והנה נשמעו צעדים מכיון חדר המדרגות. האב חזר הבייתה.
החבר לא הלך עדיין לביתו, הוא תיכנן, שברגע שהאב יכנס לביתו ויראה את החלון המנופץ, הוא יכנס, ומיד יתחיל להאשים את הבן. הוא רצה לומר לאב, שראה בעצמו איך הבן לקח את הכדור וזרק אותו בכוונה על החלון וניפצו.
הוא חשב, שהבן המבוהל יברח או יתחיל לצטדק, אבל הוא לא יתן
לו להתחמק מכעסו של האב.
וכך קיוה סוף סוף לסכסך בין האב ובנו.
אבל הבן שראה את האב נכנס הבייתה, רץ אליו מיד והתחיל לצעוק בבכי: "אבא סליחה! אני שברתי את החלון! אני אשם! אשם מאד!! סליחה, אבא, סליחה!"
כשהראה האב שהבן הודה מיד במעשהו ולא ניסה להצטדק, הוא חיבק את הבן ואימצו אל ליבו.
וכך מחובקים הספיק לראות אותם החבר לפני שנסגרה הדלת.
אבל הבן שראה את האב נכנס הבייתה, רץ אליו מיד והתחיל לצעוק בבכי: "אבא סליחה! אני שברתי את החלון! אני אשם! אשם מאד!! סליחה, אבא, סליחה!"
כשהראה האב שהבן הודה מיד במעשהו ולא ניסה להצטדק, הוא חיבק את הבן ואימצו אל ליבו.
וכך מחובקים הספיק לראות אותם החבר לפני שנסגרה הדלת.
ברוכים הבאים לכיתה שלנו
היום הראשון של שנת הלימודים,
הוא יום יחיד ומיוחד, שמדבר אל כל אחד...
יום שהוא פתיחה מוצלחת,
אפשר לתת אפשר לקחת,
יום של תקוות ומשאלות.
יום של אלף שאלות...
לכולנו נאחל
שנת רצון ושנת ברכה והמון המון שמחה.
האות ניתן, יוצאים לדרך...
הירשם ל-
רשומות (Atom)
